<h1>חידושי שיטות מכת"י — יבמות</h1>
<h2>דף כח.</h2>
[יבמות פ"א ע"ב] [ר' יוחנן סבר] את שדרכו לימנות שנינו ור"ל סבר כל שדרכו וכו'. קשה לי, וכי אליבא דר"מ פליגי, והא דר' מאיר ליתה והיכי פליגי (אליבא) [אליביה]. וליתא, דלאו במאי דקתני ר' מאיר אומר את שדרכו [לימנות] מקדש פליגי ולומר הכי תנינן בדר"מ, אלא בדרבנן פליגי והכי קאמר, מה ששנינו בדרבנן אי[נן] מקדשין אלא ששה דברים, הני ו' משום (שאין) [דאת ש]דרכו לימנות הן הוא ששנו אותן, ודתנן תנן דלא תנן לא תנן, ור"ל סבר כל שדרכו לימנות [שנו, ולאו הני דוקא אלא כללא שנינו הני והוא הדין לכל שדרכו לימנות. ותלתא] גווני איכא, יש שדרכו לימנות לעיתים אע"פ שרוב פעמים אין דרכו לימנות כחבילי תלתן, ובהא הוא דפליגי רבנן עליה דר' מאיר, אבל כל שדרכו לימנות לעולם כגון הא דתנינן, וה"ה אפילו לכל שדרכו לימנות ברוב פעמים, אע"פ שנמכר לעיתים בלא מנין כגון עגול וחתיכה, כ"ע מודו בהו. ור' יוחנן סבר דלא, אלא הני ששה בלחוד הוא ששנינו. והנך דמנינן במתני' בע"ז פרק השוכר [ע"ד ע"א] דאוסרין בכל שהן, כגון יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, איכא למימר, דאפילו רבנן מודו בכולהו, ואפילו לר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו, ואע"ג דהנהו מכל שדרכו לימנות הן, כדמשמע בזבחים בפ' כל התערובות [ע"ב ע"א], מדאקשינן התם גבי חטאות מתות ושור הנסקל השנויים שם, ונתבטלו ברובא וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר, אלמא שור הנסקל וחטאות מתות לאו משדרכו לימנות הוא [אלא מכל שדרכו לימנות], והתם הא קא חשיב שור הנסקל וחולין שנשחטו בעזרה, מ"מ מודו בהו רבנן דלא בטלי, ולא מצד מנין אלא מצד חשיבות (אסר) [אחר] שיש בהן, [או] מצד חומר אסורן, ולא שאנו כאן במסכת ערלה [פ"ג מ"ז] אלא דברים שחשיבותן מצד מנינן, אבל בהנך דמסכת ע"ז יש בהן אוסרין בכל שהו לחומר אסורן, כיין נסך וע"ז ועורות לבובין. א"נ התם נמי בחבית של יין נסך וע"ז צורה חשובה של ע"ז שדרכן לימנות לעולם, כמו שפרש"י שם, אלא שהראשון נראה עיקר, משום דדוקא בשאר איסור הנאה דקתני התם בעינן שיהא האיסור דבר שבמנין, אבל ביין נסך וע"ז ועורות לבובין שכל אלו אסורין משום לתא דע"ז, לעולם אסורין ואוסרין את תערובתן במינן במשהו ואפילו בהנאה, וטעמא משום שאסור לי[ה]נות מאיסורי ע"ז, וכדאיתמר בירושלמי [ע"ז פ"ה הי"ב] דגרסי' התם יין נסך וע"ז ועורות לבובין משום שנאמר [דברים י"ג] לא ידבק בידך מאומה מן החרם, והיינו נמי דלא קתני בהני שם חשיבותן, דהא לא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז, אלא שם איסורין בלבד קתני, כלומר יין נסך וע"ז ועורות לבובין דמשמע כל שהן, ובשאר קתני בהו שם חשיבותן שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע, ועליהו קא בעי בגמ' הא תנא מאי קא חשיב, ועליהו מפרשינן דהאי תנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין, והכי נמי מוכח התם בבא אחריתי במתני' דקתני יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ויין נסך סתמא קאמר דאוסר הכל בהנאה. ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושור הנסקל ופטר חמור, אי חיים נינהו (בהו) [ב"ח] לא בטלי, וכדאמר רב אשי התם בפ' התערובת [ע"ג ע"א], אפילו תימא רבנן ב"ח חשיבי ולא בטלי. ואי מתים נינהו, מוקמינן להו בשבשלן (ואין ראויין מוקמינן להו בשלשלן) והן ראויין להתכבד בהן בפני האורחין. וכן בשר בחלב וחולין שנשחטו [בעזרה], בחתיכה הראויה להתכבד בה מוקמינן לה, כמתני' דגיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב] דקתני, חתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות בזמן שאין מכירה כלם אסורות, ומוקמינן לה התם [ק' ע"א] בראויה להתכבד בה בפני האורחים. ושער נזיר מצד חשיבותו שמציירין בהם את הבגדים, וכדאמרינן בשלהי מס' (תרומה) [תמורה (ל"ד ע"א)] הא דקתני במ' ערלה פרק אחרון [מ"ג], האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד (חלק) [ידלק] הבגד משער הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק, ומוקי לה [במסכת] תמורה בצפרתא, כלומר שעשה לו צורת צפור בשער הנזיר דחשיב ביה בשקי. ומיהו כולהו נמי מצד שיש בהן חשיבות מנין, שנמכרים ברוב הפעמים במנין קא חשיב להו התם, דאמרינן עלה בגמ' במקומה, האי תנא תרתי אית להו דבר שבמנין ואסורי הנאה, אלא שאין עיקר איסורן מצד מנינן אלא כל אחד לפי טעמו כמו שכתבנו, ולר"ל דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, הוי עיקר טעם איסורן משום [חשיבות] מניינן.
ואי קשיא לך, והא [סבירא ליה] לר' יוחנן דחתיכה בחתיכות עולה, וכדקתני במתני' חתיכה תעלה, ומוקי לה ר' יוחנן בשלימה, אלמא אף בראויה להתכבד בה בפני האורחין בטלה למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. יש לפרש, דההיא לא חשבינן לה ראוייה להתכבד בה בפני שום אורח ואפילו בפני אורח גוי, כיון שהיא של חטאת טמאה ואסורה בהנאה, אבל של נבלה הרי היא ראויה להתכבד בה בפני אורחים גוים דמותרת בהנאה. [וא"ת והלא בשר בחלב אסור בהנאה], וכן חתיכות חולין שנשחטו בעזרה, ואפילו [הכי] לא בטלי כמו שכתבנו. אלא י"ל, דהתם אלו בטלי היו ראוין להתכבד בהן בפני האורחין, והיינו טעמא נמי דחתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין שאינה עולה לדברי הכל, דכיון שכן דין הוא שלא יבטלו, אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות של חטאת טהורה, אפילו לאחר ביטולה אינה ראויה [להתכבד בה בפני האורחים, שאע"פ שהן ראויות] לכהנים והרי היא ראויה לאחר ביטולה להתכבד בפני כהן אורח שאינו מאותו משמר, מ"מ אסורה לגוים ולישראלים ולנשי הכהנים והילכך לא חשיבא. וכן פי' בס' התרומות. ומיהו כתבתי בשלהי ע"ז [ע"ד ע"א] אלו אסורין ואוסרין בכל שהן, דמשמע מדברי רש"י דחתיכת נבלה אפילו בראויה להתכבד בה בפני האורחין בטלה, כיון דלאו מאיסורי הנאה היא, דאמרינן התם תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קא חשיב ליתני נמי חתיכת נבלה, ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח, ומתרצי הא תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, ופרש"י דדוקא היכא דאיכא הני תרתי לחשיבותא, אבל פרוסה דחמץ בפסח לא חשיבא, אי נמי חתיכת נבלה דלא איסורא בהנאה, בטלין הן ומשליך מהן לכלבו והשאר מותר באכילה. ולפי פי' זה האי מתניתי' דע"ז פליגא אמתני' דפ' גיד הנשה, דהתם תנן חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כלן אסורות, והוינן בה וליבטיל ברובה, ופריק שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני אורחים, אלמא משמע מהתם דחתיכה הראויה להתכבד בה לפני אורחין אינה בטלה לעולם, ולישנא דגמ' הכי נמי משמע דהאי תנא דע"ז פליג אדהתם, מדקאמר האי תנא תרתי אית ליה, מכלל דאיכא תנא אחרינא דלית ליה תרתי.
ויש מחכמי הדור שאומר שזו היא סברתו של הרי"ף בחולין שלא כתב בהלכותיו אותה משנה שבפ' גיד הנשה, ובע"ז [כתב] על ההיא מתני', וליתה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח שאסור בכל שהו, אלמא משמע דס"ל דבשארא איתה. אבל הר"מ בפרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות [ה"ה] פסק כאותה משנה דחולין, דחתיכה הראויה להתכבד בה לעולם אינה בטלה. וכן דעת רבותינו הצרפתים.... הראב"ד, ופי' הוא ז"ל דמתני' לא פליגן אהדדי, דההיא דע"ז ה"ק, האי תנא לא איירי במתני' אלא באיסורי הנאה ודבר חשוב, משום דאית ליה לתנא דאפילו איסורי הנאה אין אוסרין את תערובתן להיות כמותן, כלומר אסורין בהנאה, אלא א"כ הוא דבר שבמנין, ומשום הכי לא קתני נבלה בדבר שבמנין, דהא לא קתני אלא איסורי הנאה ונבלה היא גופה שריא בהנאה, וחמץ בפסח נמי לא קתני, משום דלא הוי דבר שבמנין, ונהי דאוסר את תערובותו, איסור אכילה במשהו, אבל בהנאה אינו אוסר במשהו, והא דאמרינן התם הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, ה"ק משום הכי סתם התנא את דבריו כך לומר שאלו בלבד ראויין לשנותן שם באותה משנה, אבל דבר שבמנין ואסורי אכילה אינם ראויין לשנות שם באותה משנה, דבאיסורי אכילה שאוסרין את תערובתן באכילה כיוצא בהן לא מיירי, ושאר אסורי הנאה נמי אין ראוי לשנות שם, דכל איסורי הנאה שאינו דבר שבמנין אינו עושה תערובתו כיוצא בו לאסור בהנאה, אבל דבר שבמנין ואסורי הנאה אוסרין את תערובתן בהנאה במה שהן, ולעולם דבר שבמנין באיסורי אכילה נמי אוסרין את תערובתן במה שהן באכילה. והכי מוכח במ' תמורה פ' כל האסורין [כ"ח ע"א]. כל אלו דברי הרשב"א ז"ל, והן מלוקטות מהאי מסכתא ומסכת ע"ז.
אבל הר"ן כתב, קי"ל כר"מ דסתם מתנית' בע"ז כוותיה, דהא הנהו דמני התם במתני' אינן מאותן ששה דברים ואפילו הכי תנן דאוסרין בכל שהו, וכי תימא הנהו דההיא מתני' חשיבי טפי ודמו לו' דברים ואפילו רבנן מודו בהן, [ליתא] דבריש פרק תערובת [זבחים ע"ב ע"א] משמע דאפילו חטאות מתות ושור הנסקל לדברי חכמים בטלין בהן, דמקשינן התם עליהו וניבטלו ברובא וכ"ת חשיבי ולא בטלי הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן וכו', ואמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל (ואפי') [וכ"ש] בדאוריתא וכו', רב אשי [אמר] אפילו תימא רבנן ב"ח חשיבי ולא בטלי, אלמא דלרבנן כל היכא דלא הוו ב"ח בטלים הן, ואלו במתני' דע"ז אמרינן דחולין שנשחטו בעזרה שאינן ב"ח אוסרין בכל שהן, אלא ודאי סתם מתני' ר"מ, וכיון דסתם לן תנא נקיטינן כוותיה. וסתם מתני' נמי בפ' גיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב] כדר"מ שייכא, דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגדין וכו' וכן חתיכה של נבלה וכו' בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כלן אסורין, ומוקמינן לה התם בגמרא [ק' ע"א] בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין. הילכך נקיטינן כר' מאיר ואליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. עכ"ל במסכת ע"ז פרק השוכר. ואיפשר שזו היא סברת רש"י שכתב בריש מסכת ביצה [ג' ע"ב] את שדרכו לימנות שנינו בדר"מ, ומכיון דפי' ז"ל דפליגי דר"[ל] ור' יוחנן, משמע דס"ל דהילכתא כותיה. אבל הר"ם פסק בפ' ט"ז מהלכות מאכלות אסורות [ה"ז] כרבנן.
<h2>דף כט:</h2>
[יבמות נ"ט ע"ב] אי כר' אלעזר מאי איריא משום בעולה תיפוק לי דהויא לה זונה. קשיא לן, דילמא ס"ל כותיה בהא ופליג עליה התם, דמלתא אחורי הוא. והרא"ש ז"ל תירץ דלא מצי לתרוצי הכי, משום דר"ש נמי אית ליה הא דר' אלעזר דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, כדמוכח בההיא שמעתתא דריש פ"ד מיתות [סנהדרין נ"א ע"א] גבי שריפת בת כהן. ותו לימא ורב סבר כר' שמעון דמכשיר בוגרת, ולא מצינו לו שהוא עושה פנוי הבא על הפנויה זונה. תו קשיא לי, לרבה דאמר [לעיל נ"ו ע"ב] כל באונס לא קרינא ביה זונה, הא קרא באונס כתיב. אלא ה"ה דמצי למימר הכי, אלא מקשה לפום מאי דשנינן אקשי, דקאמר ורב כר' אלעזר, ולא בעי לתרוצי דרב ס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא, דדוחק הוא לומר כן, משום דמוקי לה רב גופיה לר' אלעזר כר' אליעזר בן יעקב בשמעתין. ובתו' מתרצין, דרב ודאי לא סבר לה כר' אלעזר בשלא כדרכה, אלא לר' אלעזר אמרה וליה לא ס"ל, כדאיתמר לקמן [ס' ע"א], רב ור' יוחנן דאמרי תרוייהו בוגרת ומוכת עץ לא יכנוס, והיינו כר' מאיר. ומ"ה אקשינן, כיון דלר' אלעזר אמרה, [לימא] לדידיה נמי משום זונה. ולא משמע לי האי תירוצא, משום דלישנא דגמ' משמע השתא דרב כר' אלעזר ס"ל, וכן נמי ללישנא דלקמן [שם], רב כר' אלעזר ס"ל כדפרישית. ואי משום דאמר בוגרת ומוכת עץ לא יכנוס, ההיא אם נשא נשוי קמ"ל, ונקט בוגרת לר' מאיר, א"נ ר' יוחנן קאמר לה, ועוד נימא כר' שמעון אמרה, א"נ באונס כדפרישית, עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ומתוך דברי הרשב"א ז"ל נראה דס"ל כפי' הרב ז"ל, שפירש דרב כר' אלעזר ס"ל.
הקשה רבינו מאיר, מאי קא פריך אי כר' אלעזר וכו', דילמא פסולה לכהונה דקאמר רב היינו אפילו לכהן הדיוט ומשום זונה, ואשמעינן דאפילו ע"י בעילה שלא כדרכה עשאה זונה. ותירץ דאי רב משום זונה קאמר א"כ הל"ל בהדיא עשאה זונה, אלא מדקתני פסולה לכהונה סתמא ש"מ דלכ"ג קאמר ומשום בעולה, ועל כן לא הוצרך לפרש, דהא כיון דקתני נבעלה אנן ידעינן דפסולה משום מאי דהוזכר בדבריו, א"נ מדקאמר רב למילתיה אמתניתי' דכ"ג לא ישא את הבוגרת דהוי משום בתולה, אלמא דטעמיה משום בעולה, דאי טעמיה משום זונה א"כ הל"ל למלתיה אמתניתי' דלקמן [ס"א ע"א] כהן הדיוט לא ישא את האילונית שהיא זונה האמורה בתורה וכו'. והא דלא פריך הכי אמילתיה דר' אלעזר גופיה, למה לי בתוליה לומר עד שיהיו קיימין אפילו שלא כדרכה, תיפוק לי דהויא לה זונה, דאיכא למימר דאצטריך קרא לומר שעובר נמי משום בעולה לכ"ג, אבל לרב משמע ליה דליכא אלא משום בעולה ולא משום זונה כדפרישית, להכי פריך אדרב. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף ל.</h2>
[יבמות נ"ט ע"ב] אתנן לכלב ומחיר זונה מותרין כי משום גם שניהם. אי קשיא לי' תיפוק לי דקם ליה בדרבה מיניה. לא קשיא, דהא אמר רבא אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. [א"ה הקטע המוסגר נמצא בכת"י שלא במקומו וכנראה שייך על דברי רבא שהזכירו הרמב"ן. פי' ונתן לה טלה באתננה אסור, ואע"ג דאי (ה)לא יהיב לה ניהלה והאוי תבעא ליה בדינא לא אמרינן קיים לה תנאה דהא מתחייב בנפשיה הוא, אפ"ה כי יהיב לה חייל עליה דטלה איסור אתנן. כן פרש"י ז"ל בפ' מרובה (ב"ק ע' ע"ב)]. ואיכא דפריש, דמדהכא נפקא ליה לרבא, מדאיצטריך קרא למכתב שנים [ו]לא ארבעה למעוטי אתנן כלב, שמע מינה אתנן אסרה תורה ואפילו בא על חייבי מיתות. ולאו מילתא היא, משום דכיוון דמיעוטא משניהם נפקא ליה, ליכא למידק שנים ולא ארבעה, אלא דוקא שנים ולא יותר הוא דדייקינן, הילכך איכא למימר מיעוטא כי איצטריך למחיר זונה אצטריך. א"נ כי מיעט רחמנא אתנן כלב, כגון שאמר הילך טלה ותבעל כלבתך לעבדי או שפחתך לכלבי, ובכי האי גונא איתמר (בכריתות) [בתמורה (ל' ע"א)]. אלא ההיא דרבא נפקא לן, מדכתיב גבי אתנן תועבה היא, וגמר תועבה תועבה מחייבי כריתות ומיתות ב"ד, לומר שבכולן יש בהן אתנן. הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף לד.</h2>
[יבמות פ"א ע"ב] [ר' יוחנן סבר] את שדרכו לימנות שנינו ור"ל סבר כל שדרכו וכו'. קשה לי, וכי אליבא דר"מ פליגי, והא דר' מאיר ליתה והיכי פליגי (אליבא) [אליביה]. וליתא, דלאו במאי דקתני ר' מאיר אומר את שדרכו [לימנות] מקדש פליגי ולומר הכי תנינן בדר"מ, אלא בדרבנן פליגי והכי קאמר, מה ששנינו בדרבנן אי[נן] מקדשין אלא ששה דברים, הני ו' משום (שאין) [דאת ש]דרכו לימנות הן הוא ששנו אותן, ודתנן תנן דלא תנן לא תנן, ור"ל סבר כל שדרכו לימנות [שנו, ולאו הני דוקא אלא כללא שנינו הני והוא הדין לכל שדרכו לימנות. ותלתא] גווני איכא, יש שדרכו לימנות לעיתים אע"פ שרוב פעמים אין דרכו לימנות כחבילי תלתן, ובהא הוא דפליגי רבנן עליה דר' מאיר, אבל כל שדרכו לימנות לעולם כגון הא דתנינן, וה"ה אפילו לכל שדרכו לימנות ברוב פעמים, אע"פ שנמכר לעיתים בלא מנין כגון עגול וחתיכה, כ"ע מודו בהו. ור' יוחנן סבר דלא, אלא הני ששה בלחוד הוא ששנינו. והנך דמנינן במתני' בע"ז פרק השוכר [ע"ד ע"א] דאוסרין בכל שהן, כגון יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, איכא למימר, דאפילו רבנן מודו בכולהו, ואפילו לר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו, ואע"ג דהנהו מכל שדרכו לימנות הן, כדמשמע בזבחים בפ' כל התערובות [ע"ב ע"א], מדאקשינן התם גבי חטאות מתות ושור הנסקל השנויים שם, ונתבטלו ברובא וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר, אלמא שור הנסקל וחטאות מתות לאו משדרכו לימנות הוא [אלא מכל שדרכו לימנות], והתם הא קא חשיב שור הנסקל וחולין שנשחטו בעזרה, מ"מ מודו בהו רבנן דלא בטלי, ולא מצד מנין אלא מצד חשיבות (אסר) [אחר] שיש בהן, [או] מצד חומר אסורן, ולא שאנו כאן במסכת ערלה [פ"ג מ"ז] אלא דברים שחשיבותן מצד מנינן, אבל בהנך דמסכת ע"ז יש בהן אוסרין בכל שהו לחומר אסורן, כיין נסך וע"ז ועורות לבובין. א"נ התם נמי בחבית של יין נסך וע"ז צורה חשובה של ע"ז שדרכן לימנות לעולם, כמו שפרש"י שם, אלא שהראשון נראה עיקר, משום דדוקא בשאר איסור הנאה דקתני התם בעינן שיהא האיסור דבר שבמנין, אבל ביין נסך וע"ז ועורות לבובין שכל אלו אסורין משום לתא דע"ז, לעולם אסורין ואוסרין את תערובתן במינן במשהו ואפילו בהנאה, וטעמא משום שאסור לי[ה]נות מאיסורי ע"ז, וכדאיתמר בירושלמי [ע"ז פ"ה הי"ב] דגרסי' התם יין נסך וע"ז ועורות לבובין משום שנאמר [דברים י"ג] לא ידבק בידך מאומה מן החרם, והיינו נמי דלא קתני בהני שם חשיבותן, דהא לא קתני חבית של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז, אלא שם איסורין בלבד קתני, כלומר יין נסך וע"ז ועורות לבובין דמשמע כל שהן, ובשאר קתני בהו שם חשיבותן שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע, ועליהו קא בעי בגמ' הא תנא מאי קא חשיב, ועליהו מפרשינן דהאי תנא תרתי אית ליה איסורי הנאה ודבר שבמנין, והכי נמי מוכח התם בבא אחריתי במתני' דקתני יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה ויין נסך סתמא קאמר דאוסר הכל בהנאה. ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושור הנסקל ופטר חמור, אי חיים נינהו (בהו) [ב"ח] לא בטלי, וכדאמר רב אשי התם בפ' התערובת [ע"ג ע"א], אפילו תימא רבנן ב"ח חשיבי ולא בטלי. ואי מתים נינהו, מוקמינן להו בשבשלן (ואין ראויין מוקמינן להו בשלשלן) והן ראויין להתכבד בהן בפני האורחין. וכן בשר בחלב וחולין שנשחטו [בעזרה], בחתיכה הראויה להתכבד בה מוקמינן לה, כמתני' דגיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב] דקתני, חתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות בזמן שאין מכירה כלם אסורות, ומוקמינן לה התם [ק' ע"א] בראויה להתכבד בה בפני האורחים. ושער נזיר מצד חשיבותו שמציירין בהם את הבגדים, וכדאמרינן בשלהי מס' (תרומה) [תמורה (ל"ד ע"א)] הא דקתני במ' ערלה פרק אחרון [מ"ג], האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד (חלק) [ידלק] הבגד משער הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק, ומוקי לה [במסכת] תמורה בצפרתא, כלומר שעשה לו צורת צפור בשער הנזיר דחשיב ביה בשקי. ומיהו כולהו נמי מצד שיש בהן חשיבות מנין, שנמכרים ברוב הפעמים במנין קא חשיב להו התם, דאמרינן עלה בגמ' במקומה, האי תנא תרתי אית להו דבר שבמנין ואסורי הנאה, אלא שאין עיקר איסורן מצד מנינן אלא כל אחד לפי טעמו כמו שכתבנו, ולר"ל דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, הוי עיקר טעם איסורן משום [חשיבות] מניינן.
ואי קשיא לך, והא [סבירא ליה] לר' יוחנן דחתיכה בחתיכות עולה, וכדקתני במתני' חתיכה תעלה, ומוקי לה ר' יוחנן בשלימה, אלמא אף בראויה להתכבד בה בפני האורחין בטלה למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. יש לפרש, דההיא לא חשבינן לה ראוייה להתכבד בה בפני שום אורח ואפילו בפני אורח גוי, כיון שהיא של חטאת טמאה ואסורה בהנאה, אבל של נבלה הרי היא ראויה להתכבד בה בפני אורחים גוים דמותרת בהנאה. [וא"ת והלא בשר בחלב אסור בהנאה], וכן חתיכות חולין שנשחטו בעזרה, ואפילו [הכי] לא בטלי כמו שכתבנו. אלא י"ל, דהתם אלו בטלי היו ראוין להתכבד בהן בפני האורחין, והיינו טעמא נמי דחתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין שאינה עולה לדברי הכל, דכיון שכן דין הוא שלא יבטלו, אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות של חטאת טהורה, אפילו לאחר ביטולה אינה ראויה [להתכבד בה בפני האורחים, שאע"פ שהן ראויות] לכהנים והרי היא ראויה לאחר ביטולה להתכבד בפני כהן אורח שאינו מאותו משמר, מ"מ אסורה לגוים ולישראלים ולנשי הכהנים והילכך לא חשיבא. וכן פי' בס' התרומות. ומיהו כתבתי בשלהי ע"ז [ע"ד ע"א] אלו אסורין ואוסרין בכל שהן, דמשמע מדברי רש"י דחתיכת נבלה אפילו בראויה להתכבד בה בפני האורחין בטלה, כיון דלאו מאיסורי הנאה היא, דאמרינן התם תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קא חשיב ליתני נמי חתיכת נבלה, ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח, ומתרצי הא תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה, ופרש"י דדוקא היכא דאיכא הני תרתי לחשיבותא, אבל פרוסה דחמץ בפסח לא חשיבא, אי נמי חתיכת נבלה דלא איסורא בהנאה, בטלין הן ומשליך מהן לכלבו והשאר מותר באכילה. ולפי פי' זה האי מתניתי' דע"ז פליגא אמתני' דפ' גיד הנשה, דהתם תנן חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כלן אסורות, והוינן בה וליבטיל ברובה, ופריק שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה בפני אורחים, אלמא משמע מהתם דחתיכה הראויה להתכבד בה לפני אורחין אינה בטלה לעולם, ולישנא דגמ' הכי נמי משמע דהאי תנא דע"ז פליג אדהתם, מדקאמר האי תנא תרתי אית ליה, מכלל דאיכא תנא אחרינא דלית ליה תרתי.
ויש מחכמי הדור שאומר שזו היא סברתו של הרי"ף בחולין שלא כתב בהלכותיו אותה משנה שבפ' גיד הנשה, ובע"ז [כתב] על ההיא מתני', וליתה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח שאסור בכל שהו, אלמא משמע דס"ל דבשארא איתה. אבל הר"מ בפרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות [ה"ה] פסק כאותה משנה דחולין, דחתיכה הראויה להתכבד בה לעולם אינה בטלה. וכן דעת רבותינו הצרפתים.... הראב"ד, ופי' הוא ז"ל דמתני' לא פליגן אהדדי, דההיא דע"ז ה"ק, האי תנא לא איירי במתני' אלא באיסורי הנאה ודבר חשוב, משום דאית ליה לתנא דאפילו איסורי הנאה אין אוסרין את תערובתן להיות כמותן, כלומר אסורין בהנאה, אלא א"כ הוא דבר שבמנין, ומשום הכי לא קתני נבלה בדבר שבמנין, דהא לא קתני אלא איסורי הנאה ונבלה היא גופה שריא בהנאה, וחמץ בפסח נמי לא קתני, משום דלא הוי דבר שבמנין, ונהי דאוסר את תערובותו, איסור אכילה במשהו, אבל בהנאה אינו אוסר במשהו, והא דאמרינן התם הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, ה"ק משום הכי סתם התנא את דבריו כך לומר שאלו בלבד ראויין לשנותן שם באותה משנה, אבל דבר שבמנין ואסורי אכילה אינם ראויין לשנות שם באותה משנה, דבאיסורי אכילה שאוסרין את תערובתן באכילה כיוצא בהן לא מיירי, ושאר אסורי הנאה נמי אין ראוי לשנות שם, דכל איסורי הנאה שאינו דבר שבמנין אינו עושה תערובתו כיוצא בו לאסור בהנאה, אבל דבר שבמנין ואסורי הנאה אוסרין את תערובתן בהנאה במה שהן, ולעולם דבר שבמנין באיסורי אכילה נמי אוסרין את תערובתן במה שהן באכילה. והכי מוכח במ' תמורה פ' כל האסורין [כ"ח ע"א]. כל אלו דברי הרשב"א ז"ל, והן מלוקטות מהאי מסכתא ומסכת ע"ז.
אבל הר"ן כתב, קי"ל כר"מ דסתם מתנית' בע"ז כוותיה, דהא הנהו דמני התם במתני' אינן מאותן ששה דברים ואפילו הכי תנן דאוסרין בכל שהו, וכי תימא הנהו דההיא מתני' חשיבי טפי ודמו לו' דברים ואפילו רבנן מודו בהן, [ליתא] דבריש פרק תערובת [זבחים ע"ב ע"א] משמע דאפילו חטאות מתות ושור הנסקל לדברי חכמים בטלין בהן, דמקשינן התם עליהו וניבטלו ברובא וכ"ת חשיבי ולא בטלי הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן וכו', ואמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל (ואפי') [וכ"ש] בדאוריתא וכו', רב אשי [אמר] אפילו תימא רבנן ב"ח חשיבי ולא בטלי, אלמא דלרבנן כל היכא דלא הוו ב"ח בטלים הן, ואלו במתני' דע"ז אמרינן דחולין שנשחטו בעזרה שאינן ב"ח אוסרין בכל שהן, אלא ודאי סתם מתני' ר"מ, וכיון דסתם לן תנא נקיטינן כוותיה. וסתם מתני' נמי בפ' גיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב] כדר"מ שייכא, דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגדין וכו' וכן חתיכה של נבלה וכו' בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כלן אסורין, ומוקמינן לה התם בגמרא [ק' ע"א] בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין. הילכך נקיטינן כר' מאיר ואליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. עכ"ל במסכת ע"ז פרק השוכר. ואיפשר שזו היא סברת רש"י שכתב בריש מסכת ביצה [ג' ע"ב] את שדרכו לימנות שנינו בדר"מ, ומכיון דפי' ז"ל דפליגי דר"[ל] ור' יוחנן, משמע דס"ל דהילכתא כותיה. אבל הר"ם פסק בפ' ט"ז מהלכות מאכלות אסורות [ה"ז] כרבנן.
